כלבים מסוכנים – יש חיה כזאת?
מעת לעת מתעורר מחדש הדיון הציבורי בסוגיית הכלבים המסוכנים. הכותרות בעיתונים זועקות ומזעיקות:
- “כלב פיטבול ‘קרע’ את פניו של נער ממבשרת ציון”
- “ילד בן 9.5 שהיה בדרכו לחוג נזרק על ידי שני נערים לחצר בית פרטי בחולון שם הוחזקו שני כלבי אמסטף. התוצאה קשה: הילד סובל מקרעים רבים בגופו, ונזקק לניתוח. המשטרה חוקרת”
- “בן 44 ממושב אמנון שבצפון הכנרת נפצע בינוני לאחר שהותקף על ידי כלבו. מדובר בכלב שמירה מגזע קאנה קורסו. “
בישראל קיים חוק בנושא, אשר נחקק בשנת 2004 לאחר המקרה הנורא בפתח תקווה בו ילדה בת 4 מתה מפצעים שנגרמו מנשיכות כלב מגזע אמסטף.
תקציר לשון החוק:
- הבעלים חייב להיות בן למעלה משמונה עשרה.
- הכלב/ה חייב/ת להיות מסורס / מעוקרת (כלומר חל איסור מוחלט על הרבעת הכלב),
- ברשות הרבים, הכלב חייב להיות מוחזק ברצועה שאורכה לא יעלה על 2 מטרים ועם זמם לפיו.
- בכל מקום בו ישנם ילדים מתחת לגיל 16 – הכלב חייב בזמם (מחסום). גם בתוך הבית שלו, וגם אם הילדים הם ילדי-המשפחה
בחוק הוגדרו 8 סוגי כלבים כמסוכנים: פיטבול, אמסטף, בול טרייר, דוגו ארגנטינו, רוטווילר, פילה ברזילרו, סטאף אנגלי וטוסה אינו. גם כלב מעורב, שצורתו החיצונית דומה לאחד מהגזעים הנ”ל, נחשב לכלב מסוכן על-פי החוק בישראל.
החוק בצורתו הנוכחית מעורר ויכוח.
המצדדים בו טוענים שמדובר בכלבים חזקים שנשיכתם מסוכנת במיוחד, יותר מנשיכות של כלב חזק פחות (לשם הדוגמא אין להשוות בין נשיכה של אמסטף לנשיכה של פודל). נשיכה שעלולה להרוג. לעומתם, המתנגדים לחוק טוענים שלא הוגן לאסור באופן גורף את הרבעת הגזעים הללו ובכך בעצם להוביל להכחדתם. טענתם העיקרית היא, שהבעיה אינה בכלב אלא במי שמגדל ומחנך אותו ואמור להיות אמון על בטחונו ובטחון הסביבה מפניו.
המתנגדים לחוק גורסים כי העובדה שכלבים אלה, כשהם ברשות הרבים, צריכים להיות תמיד עם זמם ולא משוחררים, גם במקום מגודר היטב, גובלת בהתאכזרות לבעלי חיים. הם טוענים שאם מגדלים את הכלב כראוי, הרי שהכלב אינו תוקפני ומכאן אינו מהווה סכנה. לפיכך, מדוע להגביל אותו תמיד רק בשל מוצאו? גם הוא, כשאר הכלבים, זקוק מדי פעם להיות חופשי, לרוץ ולפרוק מרץ.
זוהי למעשה “התורה” כולה – איך מגדלים את הכלב. גם מי שמצדד בחוק, יסכים שלכלבים אלו יש פוטנציאל להיות כלבים לא אגרסיביים מחד, ומאידך – גם שיצו, פודל או כל כלבלב שעשועים אחר, אם יגדל במטרה לתקוף ולהרוג, יהפוך לכלב מסוכן.
לצידם של המתנגדים לחוק עומדות מדינות מערביות, למשל איטליה, בה מותר לגדל כלבים אלה אך הגידול מותנה בהשתתפות בקורס מיוחד וקבלת רשיון לגידול “כלב מסוכן”. באיטליה הרבעת כלבים “מסוכנים” מותרת אך בפיקוח מיוחד.
אחת הבעיות העיקריות בנושא, היא התדמית שנוצרה לכלבים מגזעים אלו. החוק הופך את מגדלי הכלבים הללו לעבריינים בפוטנציאל. הסטיגמה הזו, של כלב אגרסיבי, מושכת אליה טיפוסים שונים שאחזקת כלב “מסוכן” משמשת להם דרך לבטא אלימות וכוחנות ומקדמת עסקים אפלים בצורת קרבות כלבים והימורים. אלה כרוכים בעבירות רבות על החוק, כולל התעללות בחסר ישע.
בעיה נוספת היא הרבעה שלא על פי חוק. רבים מהכלבים שנמצאים ברשימת הכלבים המסוכנים, מורבעים בכוונה באופן שיחזק תכונות בעייתיות. מרביעים כלבים שידועים מראש כבעלי נטייה לתוקפנות, כלבים גדולים יותר מהתקן, בעלי מסת שריר מפותחת מהרצוי ועוד. בעבר, טרם חוקק חוק הכלבים המסוכנים, היו בתי גידול מסודרים שהקפידו על הרבעה נכונה. היום, כשהרבעת הכלבים המסוכנים אינה חוקית, ממילא גם אין עליה פיקוח והתוצאות? רק העתיד יעיד.
פנינו אל דודו מרציאנו, מנהל בית המחסה לכלבים מס(ו)כנים והצגנו לפניו כמה שאלות:
מה דעתך על חוק הכלבים המסוכנים?
לדעתי זהו חוק שנועד לטאטא את אזלת היד של הרשויות, כסת”ח וחוסר רצון לטפל בבעיה. נראה כאילו המטרה היא להתעלם מהצורך לטפל בתנאים הבעייתים שיוצרים כלבים בעלי תגובה אגרסיבית, לחכות עד שקורה אסון ואז לומר – הזהרנו אתכם!
למה יצא לפיטבולים ואמסטפים שם כל-כך רע?
למעשה, זה התחיל ב-2004 בתקיפה המפורסמת. מדובר במקרה נוראי מכל כיוון שמסתכלים עליו, אבל הכי נורא זה לדעת שהיו תלונות ברקע על התעללות בכלב. הכלב הוחזק בתנאים מחפירים, הוכה, שהה בבידוד. והרשויות? לא עשו כלום! אחר כך מאשימים את הכלב ואת כל בני גזעו…
רוב החומר נגד הגזעים הללו נכתב על ידי הוטרינר העירוני תל אביב שבשטח סמכותו ארע האסון. מעבר לכך – זהו נושא טרנדי שמייצר רייטינג גבוה ולכן התקשורת חוגגת.
נקודה נוספת ומדאיגה מאד היא, מי מגדל כלבים כאלה? בגלל המראה והיכולות הפיזיות הם מושכים קהל בעייתי. כזה שטובת הכלב לא בדיוק בראש מעייניו אלא השימוש שניתן לעשות בו על מנת לצבור כח, השפעה ומעמד. כתוצאה ממניע לא רלוונטי התנאים שהכלב “זוכה” להם הינם מתחת לכל ביקורת. אין חשיפה, אין הוצאת אנרגיה בתנאים חיוביים וכל הגידול מלווה בלחץ ויצירת סטרס על הכלב.
כל כלב יגיב באי שפיות לתנאי גידול כאלה וכשמחברים אי שפיות ומצוקה קיומית עם כח ומסה של שרירים – על אחת כמה וכמה.
פיטבולים ואמסטפים נחשבים אוהבי אדם. מדוע אם כך, מתרחשות מדי פעם תקיפות של הגזעים האלה נגד בני אדם?
הם באמת בין הגזעים שהכי אוהב בני אדם. זהו כלב שהטריגר שלו מופעל כלפי בעלי חיים ולא כלפי בני אדם. אפילו כלבים עם גנים בעייתיים, אם יזכו לחשיפה נכונה מגיל צעיר, ילמדו לחיות בשלום עם העולם על כל מרכיביו. שוב, כשאין תרבות גידול כלב זה רק ענין של זמן ולא משנה באיזה גזע מדובר.
מי לדעתך יכול לגדל “כלב מסוכן”?
זה לא כלב שמתאים לכל אחד, בעיקר כי הוא זקוק להרבה חינוך חיובי וחשיפה מגיל צעיר. לכן חייב להיות אדם פנוי. פנוי להשקיע בכלב – להוציא, לחנך, לחשוף.
זו אמירה נכונה ביחס לכל כלב, אבל בפרט לכלב גדול וחזק. הפעילות עם הכלב צריכה להיות מכוונת ודינמית בהתאם לאופי הפרטי של הכלב ולא לצאת ידי חובה, כי מדובר בכלב בעל פוטנציאל מסוכן. בנוסף, צריך אדם אסרטיבי. חשוב שהכלב יבין שהבעלים הוא מוביל הלהקה ויבטח בו.
ספר לנו קצת על בית המחסה שלך, איך מגיעים אליך הכלבים, אילו סוגי כלבים בעיקר?
אצלנו יש בעיקר כלבים מגזעים מסוכנים, פיטבול, רוטווילר ודוגו ארגנטינו. הם מועברים אלינו או שאנחנו מביאים אותם מהסגרים, ממשפחות נוטשות וכו’. בהרבה מהמקרים מדובר בכלבים שעברו התעללות, הוחרמו ע”י המשטרה וזקוקים לשיקום אינטנסיבי.
רוב העמותות לא בנויות להתעסק עם הגזעים הללו, מכמה סיבות:
במקום שיש בו הרבה כלבים “מסוכנים” יש הרבה נסיונות וגם ממש פריצות על מנת לגנוב כלבים מגזעים אלה. זו בעיה גדולה ורוב העמותות לא יכולות להתמודד עם זה. ישנן לא מעט רשויות שלא מאשרות לעמותות בשטחן להחזיק כלבים מסוכנים או לפחות מערימות קשיים רבים.
צורך בתנאי שיקום – בהרבה מן המקרים מדובר בכלב יחיד שדורש המון עבודה מקצועית. אין משאבים ואין כח אדם, בפרט כשבעמותה יש הרבה כלבים ורבים מהם דורשים איזשהו טיפול שיקומי.
דבר נוסף שאנחנו מקפידים לעשות הוא עבודה עם קבוצות אוכלוסיה שונות על מנת שיכירו את הכלבים הללו ועל מנת לקדם את המודעות שהם בהחלט יכולים לתפקד ככלבי משפחה ולא ככלבי אימה כמו הדימוי הנוראי שהדביקו להם. לכן גם הקמנו את בית המחסה במיקום שליו, לא בבידוד, בתוך מושב , באזור עם משפחות וילדים.
אנחנו משקיעים מאמץ מיוחד בהתאמה של הכלב למשפחה, אין לנו ענין למסור כלב שאחר כך, במקרה הטוב יחזור אלינו ובמקרה הרע יתגלגל לידיים בעייתיות או חלילה יסיים את חייו בשקית (לאחר שהומת בהסגר) או בזירת קרב. בימים אלו נרקמת יוזמה לשינויים בחוק ואנו מקווים שכאשר ייחקקו השינויים הרלוונטיים, תהיה אכיפה ראויה. כרגע, בפועל קיימת ענישה לא מתאימה ויחד עם חוסר אכיפה, נגרמת זילות ביחס האוכלוסיה לחוק הקיים.
אין לי ספק שישנה בעיה ושנחוץ חוק בנושא, השאלה היא: איזה חוק? הרבעות לא מבוקרות וגידול נפשע ע”י בעלים לא אחראיים יוצר בעיה גדולה. כיום מדובר בעיקר בפיטבולים ואמסטפים. בעתיד, סביר להניח, יעברו אל הכלב המסוכן הטרנדי הבא.
סטיגמה רווחת מאד בקשר לכלבים “מסוכנים” בכלל, וכלבים מסוג פיטבול בפרט היא, שלכלבים אלו ישנה נעילת לסתות. כלומר, אם כלב כזה נושך, הוא נועל את לסתותיו על הקורבן וקשה עד בלי אפשרי להשתחרר.
ד”ר בריידי בר ערך מחקר מטעם הנשיונל ג’אוגרפיק ובו מצא שאין דבר כזה. לפיטבול אין לסתות ננעלות!
באותו מחקר, דרך אגב, התגלה כי עוצמת הנשיכה של רועה גרמני (שאינו מוגדר כמסוכן) חזקה יותר מאשר של פיטבול…
סיכום:
בעבר כלבים מגזע דוברמן ורועה גרמני נחשבו מסוכנים ואף היו מעורבים בתקיפות של אזרחים שעברו בסביבתם. למרות זאת, גזעים אלה אינם מוזכרים בחוק. מתוך כך עולה השאלה – האם רועה גרמני חדל להיות כלב בעל פוטנציאל להזיק? שמא דוברמן נהיה כלב שעשועים?
איך מחליטים מיהו כלב מסוכן, כזה שצריך להגן מפניו בעזרת חוק ולאסור את הרבעתו?
אי אפשר שלא להרהר בכך שללא חינוך של בני האדם והטלת מלוא האחריות לתוצאה קשה על המגדלים, בעיית התוקפנות לא תיגמר ורק נושאי האשמה יוחלפו.
אין ספק שכלבים עלולים להיות מסוכנים, לעיתים מאד. זוהי אחת הסיבות שהרבעת כלבים צריכה להיות מוסדרת בחוק ותחת אכיפה, ומגדלי כלבים מסוכנים צריכים לקבל רשיון להחזיק בכלב מעבר לחיסון ולתשלום לרשות העירונית.
חינוך לכבוד לבעלי חיים בכלל ולכלבים בפרט, צריך להיות חלק אינטגרלי ממסלולי החינוך החל מגיל הגן. חשוב להגיע להבנה כבר מגיל צעיר שכל יצור חי זכאי ליחס הולם ולסביבת חיים מתאימה.
אין במאמר זה כדי לערער על הצורך בחקיקה והסדרה של נושא הכלבים בישראל. נהפוך הוא, אנו קוראים לחקיקה הגיונית שתכריח את הבעלים לנהוג בכלבם בצורה ראויה ואחראית. כזו שלא תהפוך אותו לחיה תוקפנית ומסוכנת, אלא לבן לוויה נאמן וידידותי, כפי שהוא כוון להיות.
