כלבי נחיה לעיוורים וכבדי ראיה

כלבי נחיה הינם כלבי שרות לכל דבר וענין.

ייעודו של כלב נחיה הינה לשפר את איכות חייו של העיוור בעזרת הענקת ניידות בטוחה, עצמאות וביטחון עצמי .

על כלבי נחיה חל סינון מוקפד כמו שעוברים כלבי שרות באופן כללי,  שכולל התאמת אופי, יכולת התמודדות עם מצבים שונים, רצון ומוטיבציה ללמוד ולהתאמן, רצון ויצר לעבוד עם בני אדם ובסביבתם ויכולת למידה של פעולות מורכבות ומגוון תחומים.

כלב נחיה יעבור סינון פיזי כמו כלבי שרות שאמורים להיות מסוגלים לתמוך או למשוך/לסחוב. עליו להיות כלב חזק ויציב פיזית ורגשית.

הסטוריה

הספור הרווח על תחילת הכשרת כלבי נחיה לשימוש עיוורים הוא שכלב הנחיה הראשון היה כלבו של  רופא גרמני בימים שלאחר מלחמת העולם הראשונה, אשר התלווה לבעליו שטייל עם חייל פצוע שהתעוור בגן בית החולים.

 הרופא נקרא בדחיפות פנימה והשאיר את החייל לחכות על ספסל יחד עם כלבו של הרופא. לאחר זמן מה החל לרדת גשם והרופא נזכר בחייל הממתין בגן. אולם משהגיע הרופא לגן, נוכח לראות שכלבו הוביל את החייל העיוור פנימה. מכאן נסללה הדרך להקמת בתי ספר לאילוף כלבי נחייה, במסגרת הצבא הגרמני בתחילה ואחר כך במסגרות אזרחיות.

בישראל

את בית הספר הראשון בארץ לכלבי נחייה הקימה ד”ר רודולפינה מנצל בקריית חיים בשנת ,1953 המקום היה פעיל עד לתחילת שנות השבעים אך נסגר בשל בעיות מימון, וכשמקימת המקום נפטרה, לא היה מי שימשיך את הפעילות שם.

בשל סגירת בית הספר בקריית חיים, נאלצו עיוורים לנסוע להביא כלבי נחיה מבתי ספר בחו”ל. עובדה שבגינה נמנעה מאנשים רבים האפשרות לקבל כלב נחייה, בין השאר בשל  חוסר תקציב ואי ידיעת השפה האנגלית. כלבים שהגיעו מחו”ל לא הכירו את הרחוב הישראלי, בארץ לא היה מי שיספק תמיכה לעיוורים בתהליך האיקלום של הכלב, או כמענה לבעיות כאלה ואחרות בדרך.

המצב השתנה כאשר בשנות התשעים של המאה הקודמת נפתחו בתי ספר חדשים להכשרת כלבי נחיה בישראל. בשנת 1989 הוקם בצפון הארץ, כיום נמצא בקיבוץ צבעון מרכז הכשרת כלבי נחיה “עיניים מנחות לעיוור בישראל”  ובשנת 1991 הוקם ע”י נח ואורנה בראון, בכפר ידידיה “המרכז הישראלי לכלבי נחיה” אשר עבר ב-1994 למשכנו הנוכחי בבית עובד .

מתוך האתר של “משרד הרווחה והשרותים החברתיים”:

http://www.molsa.gov.il/POPULATIONS/DISABILITIES/BLINDNESS/DOGSFORBLIND/Pages/DogsForBlind.aspx

מסלול ההכשרה

כמו בכלבי שרות אחרים, עוברים כלבי הנחיה מסלול סינון והתאמה ארוך ומוקפד. הגזעים העיקריים המתאימים לעבודה הזו הם לברדור רטריבר, גולדן רטריבר, רועה גרמני ופודל.

בארץ משתמשים בעיקר בשלושת הראשונים ובהכלאות מכוונות ביניהם.

כלבי הנחיה מגיעים מהרבעות של הורים מוכרים וידועים על מנת להעלות את הסיכוי לשימור תכונותיהם אצל הגורים.

כלבי הנחיה מתחילים דרכם כגורים במשפחות אומנות כאשר המטרה היא להרגיל אותם מראשית דרכם לסביבה מגוונת עם הרבה חשיפה למבחר גדול של גרויים, זאת כדי לראות איך הם מסתדרים בסביבת עבודה משתנה כולל מרכזי קניות, תחנות מרכזיות, מעליות והמון סואן. כמו כן הם לומדים ציות בסיסי, הרגלי עשית צרכים והליכה עם רתמה ברחוב. במסגרת האומנה מתוודעים לאופיו הספציפי של הכלב, לרמת הטמפרמנט, התגובתיות, פחדים אם יש ויכולת תגובה ולימוד.

בתום תקופה זו, הכלב מגיע חזרה למרכז לכארבעה חודשי אילוף ספציפי לנחיית עיוורים שלקראת סופם, משודך הכלב לאדם עיוור על פי  מאפיינים של הכלב – גודל, אופי, קצב הליכה ועוד, מתוך מחשבה על צרכיו הספציפיים  של העיוור, כמו סביבת עבודתו, הרכב משפחתי, סדר יום ופעולות קבועות בשוטף.

השרות לעיוור כולל התאמה לחיי שיתוף עם הכלב ע”י שהיה במרכז לכלבי נחיה לסדנה של עבודה ולימוד משותף לעיוור ולכלבו, וכן ליווי צוות המרכז שכולל ביקורי בית, עזרה בפתרון סוגיות שונות ועד לשרותי פנסיון לכלב במידה ונדרש כזה. לאורך כל תקופת החיים המשותפת.

מבחינת הכלב, דואגים במרכז לכלבי נחיה, למעקב צמוד אחר  איכות חייו. עוקבים אחרי היחס שהוא מקבל, מוודאים שהוא אכן יוצא הרבה מהבית ומוזן כהלכה.

כשהכלב מתקרב לסיום שרותו אצל העיוור דואגים מהמרכז למחליף הולם ולפתרון עבור הכלב הפורש. בשום מקרה לא מאפשרים לכלב לעבוד מעבר לכוחותיו.

כלב שסיים את שנות שרותו יכול להישאר בבית העיוור אם יש נכונות כזו, לעיתים גם כשהאמור הוא בהחזקת שני כלבים, הפורש והחדש. בנוסף חלק ממשפחות האומנה של תחילת הדרך שמחות להחזיר את הכלב לפנסיה אצלם, ובמידת הצורך יש רשימות המתנה ארוכות לכלבים הללו.

הכלבים עובדים בממוצע כשמונה שנים. עלות הכשרתו של כלב נחיה נעה סביב 25,000$ כאשר המדינה משתתפת בכ-6% מתקציב מרכז ההכשרה. כל השאר ממומן מתרומות.

חשוב לציין שכל הפעילות נעשית ללא תשלום מצד העיוור ובני משפחתו.

מה ההבדל בין כלב נחיה לכלבי שרות אחרים

בעיקר סוג ההכשרה ויעדיה, בעוד כלבי נחיה משמשים בתור עיניים וככאלה הם מגיבים למכשולים  שעיוור לא יראה, הרי כלבי שמיעה יגיבו לגרויים קוליים, כלבי אפילפסיה או סוכרת יגיבו לבואו של התקף או ידאגו לבטיחותו של האדם בשעת ההתקף/ ילחצו על לחצן מצוקה שיזעיק טיפול הולם, כלבי לוויה לנכים ירימו חפצים או יפתחו דלתות ואולי גם יעזרו בניתוב הכסא ועוד.

לכל סוג כלב שרות יש להתאים אילוף בהתאם ליעד שאנחנו מבקשים ממנו.

עיוורון מעלה הרבה קשיי ניידות, הרבה חפצים שיכולים להכשיל את העיוור החל בחפץ זרוק בבית שאינו במקומו, המשך בשפת מדרכה וכלה ברכב שמגיע במפתיע. כלב נחיה צריך להיות ער לכל מה שעיננו  הרואות קולטות ומתריעות מפניו, ולדעת להגיב בהתאמה. זה לימוד ארוך ומורכב.

כלב נחיה בזמן תפקיד, חגור בריתמה שמסמנת לו ולאנשים סביב שהוא עכשיו עובד. כשהעיוור מגיע למחוז חפצו- לעבודה, הביתה, לחברים, למסעדה – הכלב משוחרר מן הרתמה ונמצא בהפסקה.

ספורו של  ניר

ניר נפצע בשנת 1988 בתאונת דרכים בזמן חופשת השחרור בתום שרותו הצבאי. במשך שלוש שנים הוגדר שריד ראיה עקב תפקוד מינימלי של העין השמאלית אבל משנת 91 הוא איבד את ראייתו לחלוטין ומוגדר עיוור.

ניר גדל עם בעלי חיים וכשאיבד את ראייתו, היה לו ברור כי הוא יעזר בכלב נחיה. מה שלא היה ברור מאין יגיע הכלב הזה. הוא חשב לטוס לחו”ל להביא כלב, אלא שאז הובא לידיעתו כי בארץ נח ואורנה בראון מהמרכז הישראלי לכלבי נחיה מאלפים כלבי נחיה למען העיוורים הישראלים. משנת 92 יש לניר מלווה צמוד. העיניים של ניר.

מאין?

בשנת 92 כשהגעתי למה שהיה אז תחילתו של המרכז הישראלי לכלבי נחיה, הכניסו אותי נח ואורנה בראון אליהם הביתה. נח המאלף ואורנה שדאגה לכל מה שמסביב, כולל הדרכה תאורטית, תפקוד הכלביה וארוח העוורים המתלמדים. היינו שניים, אני ועוד עיוורת, וקיבלנו כל אחד חדר בבית הזוג בראון. ככה התחיל המרכז. בני הזוג בראון הם אנשים מיוחדים אשר מימשו את חזונם בעשרים אצבעות. אנשים עם שליחות וחזון שמעניקים נגישות, ניידות ועצמאות לעיוורים בישראל. כל מי שעובד במקום הזה מגוייס כולו לרעיון ולמטרה. זה מקום מצויין למי שאוהב כלבים ורוצה לשלב את אהבתו, עם תרומה לקהילה, מי שמיועד לשרות לאומי או שנת שרות. לקחת חלק בתהליך של הכשרת זוג עיניים לעיוור.

איכות חיים

עיוור שמקבל כלב ויש ביניהם התאמה- מקבל את עצמאותו במתנה. הכלב מתפקד כבן לוויה, חולק את האחריות לבטחון בתנועה בחוץ, נמצא שם כדי להזהיר ולהוביל בלי שיש צורך בבני אדם או תלות בגורם משתנה כלשהו.

התקופה בה לא היה לי כלב היתה קצרה מאד, מספר ניר, ההבדל בין כלב נחיה למקל הוא שמיים וארץ ובענק במאות אחוזים לטובת כלב. כלב זה מישהו. יש אינטראקציה, יש על מי לסמוך. זה יצור חי מה שמשפיע גם ברמה הטכנית. הוא מגיב אחרת למכשולים שונים. כשיש לפניו מכשול מורכב אתה מרגיש את ההתלבטות שלו באיזו דרך לבחור, את רמת המתח בגוף שלו. הקשר שנוצר הוא אינטואיטיבי ומערב הרבה רגשות.

אתה לומד לקרוא את התנועות של הכלב שלך ברמה של להבחין בין שפת הכביש לעמוד חשמל או בלטה רופפת  במדרכה או בור.

אתה לומד מה זה לסמוך ולתת אמון בעיניים עצומות, תרתי משמע.

איך זה מתנהל בפועל?

בזמן שהכלבים נמצאים לקראת סוף הכשרתם, עורך צוות המרכז הישראלי לכלבי נחיה ביקורי בית בלווית המועמדים על מנת לאתר מתוכם את המועמד האידיאלי לעיוור הספציפי.

מתאימים גובה, קצב הליכה, טמפרמנט וסגנון חיים. כלבים, גם כלבי נחיה, הם כמו בני אדם, יש מגוון ולכל אחד אופי שונה. זה שלב קריטי כי מידת ההצלחה וההנאה משיתוף הפעולה תלויה בסוג היחסים עם הכלב ובחיבור, גם לעיוור וגם למשפחתו וסביבתו המיידית.

אחרי השלב הזה העיוור מגיע למרכז בבית עובד ושוהה שם חודש בתנאי פנימיה. מרגע ההגעה הוא מתחבר לכלב ללא הפרדה. הם יחד כל הזמן. זה חלק מאד משמעותי ביצירת הקשר, מדגיש ניר, זה השלב שמבהיר לכלב מי האדם שלו, ממי יקבל הנחיות ולמי צריך לתת מה שהוא יודע לתת.

כלב נחיה שהגיע ממסלול האילוף, הוא כמו מטוס משוכלל, אבל העיוור הוא הטייס. הוא זה שמחליט ונותן את ההוראה.

בעיקרון, כלב נחיה עובד רק בחוץ או בחללים גדולים. זה כלב התמצאות. כשיש מכשול בדרך הכלב עוקף אותו ואחריו מחזיר את העיוור לנתיב. עצירה של הכלב מסמנת לעיוור שיש מכשול או שינוי בתוואי. כאשר צריך לרדת לכביש כדי לעקוף מכשול גדול כמו רכב חונה או פח אשפה גדול, מקצרים את הרצועה כדי למנוע פגיעה של הכלב בזמן המעקף.

חציית כביש – בניגוד למיתוס, הכלב לא מחליט מתי חוצים. הוא מגיע לשפת הכביש ועוצר. מחכה לפקודה לעבור. אם יש סכנה שהעיוור אינו מודע לה, הכלב מאולף לציית לאינסטינקטים שלו ולסרב לפקודה. העיוור מודע לכך, ולכן יקבל את “ההמלצה” של הכלב וימתין או יברר מה הבעיה.

מיתוס – כלבי נחיה אינם יודעים לאיזה אוטובוס לעלות! הם לא קוראים.

מגבלה –  ניר מקמט את מצחו לשאלה על מגבלות ועונה -מכשולי גובה קשה מאד ללמד, משום שאינם נמצאים בשדה הראיה של הכלב. הוא לא חווה אותם, לכן מלמדים אבל בתחום הזה יכולות ואף קורות טעויות. למשל תקרה נמוכה, הכלב לא חווה את התקרה בכלל ובוודאי לא את השינוי בגובה שלה.

כלבי נחיה אינם כלבי שמירה בשום צורה. נהפוך הוא, כלב נחיה שבמהלך מסלול ההכשרה יגיב באגרסיביות יפסל. הם כלבים שאמורים להיות נעימים וידידותיים לסביבה.

כלב נחיה שלובש ריתמה הוא כלב בזמן עבודה. הימנעו מללטף אותו או לקרוא לו משום שזה מסיט אותו מעבודתו, ועלול לסכן את העיוור. אל תשכחו כי בעת העבודה הכלב הוא העיניים של העיוור. אם דעתו מוסחת הוא עלול לא לראות מכשול. אפשר לבקש רשות מהעיוור ללטף ורק אז ליצור מגע.

הסביבה האנושית

בשנים האחרונות חל שיפור משמעותי ביחס הסביבה לנוכחות כלבי הנחיה.

בהשוואה לתחילת שנות התשעים, הרי שהמודעות הציבורית גבוהה הרבה יותר, אנשים מגיבים יותר בענין ובעדינות לנוכחות הכלב.

למשל כשניר נסע באוטובוס והתיישב במקום השמור לנכים, פנה אליו אדם ותבע בגסות שיזיז את הכלבה, חצי אוטובוס התנפל עליו מעיד ניר ומחייך.

גם ברמה החוקית יש שינוי, בשנת  96 תוקנה תקנת חוק, שקובעת כי עיוור מלווה בכלב נחיה, רשאי להשתמש ולהנות מכל שרות ומבנה ציבורי שכלל הציבור נהנה ממנו. כולל מתקני ספורט, בידור, נופש, קניות, שרותים קהילתיים ועוד.

הכלבים של ניר

ראשונה היתה סנדי שחיה עם ניר ומשפחתו עד שפרשה בגיל 9. שבע שנות עבודה וחיים משותפים . סנדי היתה ראשונה וכדרכן של התחלות זה היה טוב אבל הדרגתי, ניר היה עיוור חדש ואיתה למד להתנייד לבד. הוא קיבל אותה במצב רגשי לא פשוט  אחרי שלוש שנות התשה של פחד מהרגע הזה של אובדן הראיה המוחלט, של התלות. אחרי שהעובדות היו מוגמרות. סנדי הגיעה כשניר היה נשוי ואב טרי.

אחריה הגיעה מייפל. אם רק ניתן היה לשכפל אותה… מספר ניר ועיניו בורקות מדמעות, כל מה שהיה חסר לה זו היכולת לדבר. החיבור בינינו היה מטורף, מהרגע הראשון. מייפל הגיעה לקרקע מוכנה ורצנו עם זה קדימה. לימדתי אותה לזהות מקומות בשמם ולהוליך אותי אליהם. היינו דוהרים, ממש כך, במדרגות, ברחובות העיר. היה צריך לרוץ אחרינו.

אחרי מייפל קיבל ניר את פילו. שבוע אחרי שפילו הגיע עם ניר הביתה הוא נפסל לעבודה בגלל חרדת נטישה. לבני הבית היה קשה. בהיותם אוהבי כלבים ואחרי תהליך ההתאמה המורכב בין כלב לעיוור הם נאלצו להיפרד מפילו.

מיד אחריו הגיע קווין שנמצא אצל ניר עד היום.

ניר ממליץ מאד על כלב נחיה. החיים נכנסים לקצב אחר, הוא אומר, אתה יכול להתנייד ולא צריך טובות. מעבר לעובדה שהכלב מתכוונן אליך, ואתם נהיים כמו גוף אחד מחולק לשני ראשים. הבטחון שנוכחות הכלב נוסכת זו פשוט מתנה.

אחרי כמה שנים יחד, הכלב הוא חלק ממך. למרות שהכלבים אינם כלבי שמירה בשום צורה, היו לי עם מייפל שני מקרים ועוד מקרה אחד עם הילד שהעידו שהיא מרגישה את האחריות לבטחוני מעבר לרמת המכשולים הפיזיים. לילה אחד ירדנו כדי שהיא תעשה את צרכיה, ללא ריתמה משום שזה לא זמן עבודה שלה. מעבר לדלת האינטרקום היו אנשים, משהו בהם לא נראה לה והיא התחילה לגרגר ולנהום. לא נתנה לי לצאת כשהם שם.

בערב אחר, טיילנו בגינה ציבורית, פתאום הרגשתי איך היא נכנסת למתח, ממש מרגישים ברצועה ושוב היא מגרגרת. לא שמעתי בני אדם רק רישרוש בשיחים. אולי היתה שם חולדה? אולי נחש? אני לא יודע אבל סמכתי עליה שהיא יודעת ועזבנו את המקום.

לילה אחד היתה סופת רעמים, מייפל נכנסה לחדר של התינוק שלנו וישנה ליד מיטתו. היא לחלוטין נכנסה לעמדת המגונן המשפחתי.

פרידה

אחרי כל מה שסיפר ניר, עלתה השאלה –איך נפרדים? זה קשה, הוא מעיד אבל אתה מבין שצריך לתת לכלב לנוח, שהוא זקוק לפנסיה ומשחרר. יש אפשרות להשאיר את הכלב יחד עם הכלב החדש אבל היא לא מומלצת. כדי להקל על הפרדה מכלב אהוב ניר לא נמצא כשהכלב נלקח ע”י משפחה מאמצת, הוא נוסע לבית עובד לעבוד עם הכלב החדש. אני לא יכול לעמוד בזה, הוא מודה.

הכלב אצלנו הוא כלב משפחה לכל דבר וענין מעבר לכלב נחיה שהוא. למרות שבשנים הראשונות אני המטפל העיקרי הרי שאשתי והילדים לוקחים חלק בטיפול ובוודאי במתן תשומת לב ואהבה.

למי לא מתאים כלב נחיה?

ניר חושב קצת ואז עונה, מי שלא מצליח להתגבר על פחד, על רתיעה קיצונית, חוסר אהבה או רצון לטפל בכלב.

כלב זקוק לטיפול – צריך  להוציא אותו כל פעם לפני שיוצאים לעבוד, צריך לתת לו אפשרות לעשות את צרכיו. הוא חייב לקבל זמן חופשי להיות כלב ככל הכלבים להשתולל ולשחק. ברגע שמלבישים לו את הריתמה הוא נכנס למוד עבודה. כשמסירים הריהו ככל הכלבים.

מי שנרתע מכלבים באופן עמוק, לא יוכל להעניק לכלב את התנאים ההכרחיים ולא מתאים שיהיה לו כלב כזה. גם מי שחי בסביבה שדוחה כלבים, רואה בהם חיה טמאה או כל סיבה שתגרום לעוינות כלפי הכלב, לא מתאים שיקח כלב נחיה.

מסר – ההבנה שכלב נחיה לעיוור הוא כמו כסא גלגלים לנכה חשובה מאד. אין להפריד את העיוור מכלבו. כלבי נחיה מותאמים לעבודתם ואין בהם שום סכנה לציבור. הם נוחים ואוהבי אדם.

למי מבינכם שמכיר עיוור שחושש מהרעיון של כלב נחיה, מי מכם שאולי עיוור בעצמו וקורא כאן בעזרת התכנה המיוחדת לכך, אני מזמין אתכם ליצור איתי קשר ולשאול ולהעזר בי, דרך המייל או בטלפון.

ניר לאון 052-5200547 lee_on@bezeqint.net

 

אנחנו באתר “חיי כלב” מודים לנח, לאביטל, לציפי ולניר מ”המרכז הישראלי לכלבי נחיה” בבית עובד, על שיתוף הפעולה בהכנת מאמר זה.

כאן ניתן לקרוא את החלק הראשון העוסק בכלבי שירות.